האם אפשר להתגרש ללא כתובה

הליכי גירושין כוללים בתוכם משמעויות כלכליות נרחבות. אחד המסמכים המשפטיים היוצרים חבות כספית של הבעל כלפי אשתו, הוא הכתובה.

הכתובה היא מסמך משפטי לכל דבר, כתוב בארמית בדרך כלל, ועליו חותם הבעל בטרם כניסתו לחופה. הכתובה כוללת את התחייבויות הבעל לאשתו במקרה של גירושין. מסמך זה נועד לתת "רצינות" לחיי הנישואין ולהגן על האישה מפני גירושין כלאחר יד.

בכתובה מפורטים סכומי הכסף שאותם ישלם הבעל לאשתו במקרה של גירושין. על סכום הכתובה הבסיסי, ניתן להוסיף סכומים נוספים. זוגות רבים שאינם מודעים למשמעות המשפטית של הכתובה, נוטים לזלזל בה, לראות בה מסמך ארכאי ולכן רושמים סכומים גבוהים מאוד מעבר ליכולתם הכלכלית.

האם אפשר להתגרש ללא כתובה, כאשר אין ביכולתו של הבעל לשלם אותה?

כפי שנאמר, פעמים רבות רושמים הבעלים סכומי כסף משמעותיים כאשר ברור להם שלא יהיה ביכולתם לעמוד בתשלומם, אולם ביום הנישואין, כאשר דעתם קלה, הם רושמים סכומי כסף מרשימים.

בתי הדין נהגו לקבוע בעבר כי סכום מוגזם הנקוב בכתובה, הוא בחזקת אסמכתה בלבד ולא ניתן לחייב את הבעל לשלמו. השאלה הייתה מהו "סכום מוגזם". השאלה האם אפשר להתגרש בלא ללא כתובה, תלויה כמובן בנסיבות כל מקרה ומקרה וביכולותיו הכלכליות של הבעל, אולם אם לפי ההלכה היהודית, אישה זכאי לכתובתה, הרי שהשאלה תהיה לא האם אפשר להתגרש ללא כתובה, אלא באיזה סכום יחויב הבעל.

בית הדין פסק כי כל סכום מעבר לסך של 120,000 ₪, הוא "מוגזם". היינו, גם אם הבעל רשם סכום של 1,000,000 ₪ בכתובה, הוא לא יחויב מעבר לסכום של 120,000 ₪. המסקנה נובעת גם מהעובדה כי עפ"י החוק, רכושם המשותף של בני הזוג נחלק שווה בשווה בעת הגירושין, ואין זה סביר וצודק שהבעל בנוסף לחלוקת הרכוש, יחויב אף בסכומים הגבוהים שרשם בכתובה.

כמובן שיש יוצאים מן הכלל. אם לדוגמה, קיבל הזוג הצעיר דירה מהורי האישה, והיא נרשמה על שם שניהם, הרי שסכום הכתובה אמור לשקף את שווי מחצית הדירה, סכום נכבד. כלומר, בית הדין שוקל את משמעות הסכום שנרשם בכתובה לפי נסיבות המקרה ומחליט האם מדובר בסכום "מוגזם", או סכום הגיוני.

חשוב לזכור, כי מעבר לסכום הכתובה, רשאי בית הדין לפסוק לאישה פיצויים – סכום המתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה.

האם אפשר להתגרש ללא כתובה במקרה של בגידת הבעל?

כאשר אישה מגישה תביעת גירושין על רקע בגידת הבעל, היא יכולה לטעון טענת "מאיס לי" המוכרת בהלכה. לפי טענה זו, מודיעה האישה כי כיוון שבעלה בגד בה עם אישה אחרת, הרי שהוא מאוס עליה והיא אינה מעוניינת לחיות איתו. הבעל מחויב לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה ולעיתים את תוספת הכתובה. ישנם מקרים שבהם הבעל הוא שמגיש את תביעת הגירושין ללא עילה מספקת מצד ההלכה היהודית כגון בגידה, מומים או העדר יכולת ללדת – במקרה כזה שבו הבעל היה הגורם הדומיננטי לתחילת תהליך גירושין, הוא יחויב בתשלום כתובתה של האישה.

במקרה שהגיע לפני בית הדין, התברר כי תהליך הגירושין החל בהסכמה ובמסגרתו עזב הבעל את דירת המגורים המשותפת. בית הדין פסק כי תרומתו של הבעל לתהליך הגירושין ונסיבות עזיבתו, היו הגורמים העיקריים לגירושין ולכן פסק לאישה את כתובתה.

האם אפשר להתגרש ללא כתובה בעילות מסוימות?

ישנן אכן עילות לגירושין, שבהתקיימם, פטור הבעל מתשלום הכתובה לאשתו. ונביא כמה מהן.

1. מומים מוסתרים – אם גילה הבעל לאחר הנישואין כי אשתו סובלת ממומים שאינם מאפשרים לתפקד באופן נורמלי, או להרות, או שמדובר בבעיות נפשיות – והאישה הסתירה זאת מבעלה, הרי שהבעל יכול לטעון כי נישואיו הם מקח טעות והוא רשאי לגרש את אשתו מבלי לשלם לה את סכום כתובתה.
2. בגידת האישה – אישה הבוגדת בבעלה, אסורה לבעלה ולבועלה. הפתרון היחיד הוא גירושין והבעל אינו חייב בתשלום כתובת האישה. במקרים מסוימים, האישה אף מאבדת את מזונותיה.
3. "מעשי כיעור" – אישה שהוכח כי הייתה במצבים שונים עם גבר אחר שבהם קיים חשש לבגידה או למעשים "כעורים" אחרים, עלולה לאבד את כתובתה, אולם על הבעל להוכיח לבית הדין בצורה חד משמעית כי מדובר במעשי כיעור חמורים.
4. אישה המכשילה את בעלה – אישה הגורמת לבעלה לעבור איסורים חמורים מהתורה, בעלה רשאי לגרשה והיא תצא ללא כתובתה.
5. עזיבת האישה את בית המגורים המשותף – כאשר האישה מחליטה לעזוב את הדירה המשותפת, גם אם בהסכמה משותפת של בני הזוג, הרי שהיא אינה יכולה יותר לקיים את חובותיה כלפי בעלה כגון השתתפות במשק הבית, יחסי איש ואישה ועוד. במקרה כזה עלולה האישה לאבד את כתובתה. כאשר נוכח בית הדין כי עזיבת הבית הייתה בשל נסיבות מוצדקות כמו אלימות מצד הבעל, הרי שסביר להניח כי הבעל יחויב לגרש את אשתו ולשלם כתובתה.

ובקצרה: כתובה היא מסמך משפטי מחייב לכל דבר. גבר שבגד באשתו, מחויב לשלם כתובתה. בנסיבות מסוימות האישה מאבדת את זכותה לכתובה, למשל במקרה שבגדה בבעלה. סכום תשלום הכתובה הוגבל בפסק דין של בית הדין לסך של 120,000 ₪.